<h1>ארחות חיים הלכ' שבת סימנים פ"ח—צ"א</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
כתב ר"ת ז"ל סחיטה שהיא תולדת מלבן אינה אלא בבגד שמתלבן ומים שמלבנין וחייבין עליו אבל ביין ושאר משקין אינה. והרמב"ן ז"ל כתב שאין מלבן אפי' בשאר משקין והוא שמתכבס מעט בחוטין כמלוא רחב הסיט ובארוג ג' על ג'. נוטל אדם כר שיש עליה לשלשת פי' צואת תרנגולים ויקנחנה בסמרטוט ואם היא של עור נותן עליה מים עד שתכלה. ומותר לשכשך המנעל וכל שכן שמותר לשפוך עליו מים עד שתכלה הלכלוך מעליו אבל לכבס אסור. ומי שהיתה לשלשת על בגדו אסור לתת עליו מים לפי ששרייתו זהו כיבוסו. ואותן הנשי' ששופכות מים על בגדיהם בשבת להעביר מי רגלים של קטן לא טוב היו עושין ולא טוב להניחן אלא שמוטב תהיינה שוגגות ולא מזידות. ור"ת התיר למניקות אם התינוקות לכלכו בגדיהן שמותרות ליטול ידיהן עליו ולקנח במפה מקום הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המי רגלים לבדם אלא מעביר המים אחרים עמהם ובכמה מקומות התירו משו' מצוה בד"א במים אבל ביין או שאר משקין אין חוששין אם טובל בהם בגדיו לפי שאינם בני כיבוס ובלבד שלא יסחוט הבגד וליכא למימר שמא יסחוט הבגד לצורך המשקה הבלוע שהרי אין חפץ באותו משקה ולכן מסננין יין בסודרים ובלבד שלא יעשה גומא בסודר. ומכאן הורה הריב"א ז"ל הלכה למעשה על משקה של שקדים כתושין מעט שמותר לסננו בשבת דרך סדין או מטפחת ומשום בורר ליכא כיון דיכול לשתותו מקמי הכי בלתי סנון ומשום שמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתכבס בהן ומתלבן בכך.
